<h1>שבלי הלקט סימן ע'</h1>
<h2>דף ק:</h2>
ואין מקדשין אלא במקום שסועדין שם, דאיתמר אותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת, רב אמר ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו, ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה. ובהלכות גדולות מפרש טעמא, דכת' (ישעיה נ"ח, י"ג) וקראת לשבת עונג, מקום שקראת לשבת שם תהא עונג. סבור מינה הני מילי מבית לבית, אבל מפינה לפינה מותר, אמר להו רב חנן בר תחליפה זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ואפילו מאיגרא לארעא הוה מקדש. ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה, דאמר אביי כי הוינן בי מר, כי הוה מקדש אמר לן טעומו מידי הכא דילמא אדעייליתו לבתייכו מתעקרא שרגא ולא מתקדש לכו ולא מתאכיל לכו ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה. וכן הילכתא. וכתב רבינו נסים זצ"ל הא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה, דווקא כשקידש במקום על מנת לסעוד שם, אבל אם קידש במקום זה על מנת לסעוד במקום אחר אינו צריך לקדש. והביא ראייה מירושלמי דסוכה [פ"ד ה"ד] ר' אבא בר כהנא ר' חייא בר אשי בשם רב צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום. ר' יהושע בן לוי אמר צריך לקדש בתוך ביתו. ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך ואכל בבית אחר צריך לקדש. ר' אחא ור' הונא בשם ר' אושעיא מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר ר' אבין ולא פליגין, מה דאמר רב בשלא היה בדעתו לוכל בבית אחר, מה דאמר שמואל בשהיה בדעתו לוכל בבית אחר. אמר ר' מנא אתייא דשמואל כר' חייא, ור' אושעייא כר' יהושע בן לוי. שמעת מינה שמקדש בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו, וברכתא חדא דמיא, דהא סוכתו עריבה עליו. וכן פירש הר' מאיר בשם רבינו אבי העזרי. ומה שהיה קשה לדבריו מההוא עובדא דהוה אמר רבה לתלמידיו טעומו מידי הכא דילמא אתעקרא לכו שרגא כול' ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה, ולדבריו אמאי לא אמר להו תכוונו למיכל בבתייכו, דהא לפירושו כשהיה בדעתו לאכול בבית אחר קידוש במקום סעודה קרינא ביה, ונראה לפרש דהיא היא. והכי פירושא. טעומו מידי דילמא איתעקרא לכו שרגא, ואפילו אם יהיה בדעתכם לאכול שם בלא נר לא תאכלו, הילכך טעומו מידי הכא ושוב תאכלו בכל מקום שתרצו. ובעל הדיברות כתב דלא סבירא ליה הא דרבינו נסים זצ"ל, דאם כן איפכא משמע גירסא דירושלמי, מה דאמר רב בשהיה בדעתו, מה דאמר שמואל בשלא היה בדעתו. וליתה הכי בירושלמי דברכות ודסוכה בנוסחי דידן ואי אפשר לישבה לפירוש רבינו נסים. דקשיא לן גמרא דידן דמקשי לשמואל, למה לי לקדושי בכנישתא. ומסתברא לן כנוסחא דירושלמי, מה דאמר רב בשלא היה בדעתו, מה דאמר שמואל בשהיה בדעתו. והכי פירושא מה דאמר רב צריך לפסול את סוכתו בשאין דעתו לוכל אלא בסוכה, שאין לו מקום להוריד את כליו וצריך לפוסלה. והכי אמר רב חייא בר אשי בגמרא דילן, אין לו מקום להוריד את כליו פוחת בה ארבעה. והכי גרסינן מה דאמר ר' יהושע בשדעתו לאכול בבית אחר, והוא פוסל את סוכתו שיש לו מקום להוריד את כליו. זהו לשון עשרת הדיברות. וצריך עיון דאין הגירסא שלו לא בירושלמי ולא בפסיקתא. ובתשובות הגאונים ז"ל מפרש הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, דווקא היכא דמקדש במקום זה וסועד במקום אחר, שאינו רואה ממקום סעודתו מקום הראשון שקידש בו. אבל אם רואה ממקום סעודתו את מקומו הראשון מותר, כדאמרינן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו מצטרפין, שכיון שרואין זה את זה נעשו כמקום אחד וכמסיבה אחת ומצטרפין אף כאן שיושב במקום אחד ורואה את מקומו הראשון נעשה כמפינה לפינה ומותר. ואם לאו נעשה כמקום אחר ואסור.
